מסלול הליכה סביב חורבות טירת אוקורז' (Okoř)
במרחק קצר ממרכז העיר ניתן למצוא את חורבות טירת אוקורז' (Okoř), המקום נפלא לביקור, אבל גם לטיולים רגליים באורכים שונים.
את המסלול המתואר כאן ניתן לעשות מעגלי לכל אורכו – 8.6 ק"מ, כ-3 שעות, או פשוט לחזור אחורה בכל נקודה.
מתחילים בחניון למרגלות הטירה, ומשם יוצאים ימינה, חוצים את הגשר ובצומת ה-T פונים שמאלה, וממשיכים עם הכביש העולה ימינה. צבע המסלול יהיה אדום.
משמאלנו חורבות אוקורז'.
הריסות טירה גותית, מוזכרות כבר ב-1227, במסמך של המלך אוטוקאר פרז'מיסל ה-1, כחלק מרכוש מנזר סט ג'ורג' שבטירת פראג. האגדה מספרת כי משרתו של המלך, איש בשם אוקרס בא אל המלך וביקש ממנו מקום לבנות טירה. פרז'ימיסל חיבב את אוקרס ואיפשר לו לבנות טירה ממערב לוולטאבה. על פי האגדה, הטירה נקראה על שם המייסד, Okrs ועם הזמן, הפך ל- Okoř.
הבניין הנוכחי, נבנה על ידי אחד מעשירי פראג, פרנטישק רוקיצאנסקי (František Rokycanský), קצת לפני 1359. אותו פרנטישק, היה מקורב למלך קארל ה-4, אבל בגלל שלא היה אציל, קיווה שבאמצעות הטירה, יוכר מעמדו.
על הטירה שולט מגדל מגורים, שנבנה על הקאפלה הישנה של הטירה המקורית.
בימי זוהרה, נחשבה אוקורז' לאחת הטירות היפות במדינה ושמעה נישא למרחקים.
אחרי משפחת רוקיצאנסקי, החזיק בטירה האציל לודוויג מפלורנץ רוקח עשיר, מהמתנגדים להוסיטים שנאלץ לברוח מפראג בעת המהפכה ההוסיטית.
תחת הבעלים הבא, Jiří Bořita ממשפחת האצולה מארטיניץ, הטירה נבנתה מחדש בהדרגה לגותיקה המאוחרת ורנסנס. לטירה נבנו גם ביצורים חיצוניים עם שני מבני ארטילריה חצי מעגליים. גם האגם הפך לחלק מאמצעי ההגנה, כאשר בעת איום ניתן היה להציף את בסיס המצודה במים.
במלחמת שלושים השנים, נהרסה הטירה.
הבעלים החדשים היו מסדר הישועים, שתיקנו את הטירה חלקית. אולם בשנת 1773 הקיסר יוזף השני ביטל את המסדר הדתי וכך עזבו הישועים את הטירה.
ב-1921 עברה הטירה לבעלות המדינה שהחלה בשיפוץ המקום. כיום, הריסות הטירה והסביבה הציורית מהווים השראה לציירים רבים.
מתחת לטירת אוקורז' נמצאים מעברים תת קרקעיים המגיעים כך מספרת האגדה, עד מנזר טוחומיירז'יצה – האגדה מספרת כי באחד המעברים מסתתר אוצר עתיק שכולל לא רק תכשיטים וזהב, אלא ידע רב שנאסף על ידי הטמפלרים במסעותיהם בארץ הקודש.
לאורך הדרך ניתקל בבתי הכפר שכיום מהווה אטרקציה תיירותית.
בהמשך, הדרך תהפוך לשביל עפר ומצידיו נוכל לראות את בתי הנופש המוכרים של צ'כיה ה"חאטות", לכל משפחה בית בטבע המשמש אותם לסופי שבוע וחופשים.
מצד ימין ניראה את "מחנה קולורדו" – מדובר על מחנה של טראמפים – הנוודים הצ'כים שהם סיפור בפני עצמם….
אם תציצו אל המחנה, תיראו תורן ועליו מתנופף דגל, שני טוטמים, מדשאה ו-18 חאטות, כל אלו מראים כי המחנה עדיין פעיל.
השריף הקודם של המקום, וולדיסלאב האוול, אביו היה ממייסדי המחנה בשנת 1937 וכיהן כשריף במחנה יותר משלושים שנה. לדבריו, מספר החברים יורד, צעירים כבר לא באים, והמקום נקרא בחיבה "עמק האלמנות", עד כדי כך כי כיום השריף של המקום היא אישה.
עוד קצת בהמשך השביל, תגיעו לטחנה ישנה בשם "דולסקי מלין" שם יושבת "קהילת קשת" ההיפים הצ'כיים.
קהילה קטנה שלא קיבלה את ההודעה כי ימי הביטניקים הסתיימו, הם חיים מוקפים ביער וטבע, שקובע את קצב חייהם. חלקם עובדים. אחרים אפילו לא רשומים במשרד התעסוקה ואינם יכולים להסתמך על עזרה כספית מהמדינה.
הם בחרו באתר של טחנה עתיקה בשם "דולסקי מלין" שמשמש להם כבית מאז 2001. הקהילה המקומית היא חלק מהקהילה העולמית שנוסדה בשנות השישים בסן פרנסיסקו בימי ההיפים.
בהמשך השביל, משמאלנו, נגיע לנקודה "נובי מלין" לא ניתן לפספס את האחוזה היפייפיה עם הגינה המטופחת.
הדיווחים הראשונים על הטחנה מתוארכים למלחמות ההוסיטים, אז ההוסיטים צעדו על פראג בדרך לשרוף את הטחנות כדי למנוע מאויבים לספק קמח. עדות לכך אפשר לראות במרתפים השחורים מאש.
לאחרונה היא נשרפה בשנת 1710 ולאחר ששופצה בסגנון הבארוק העממי, נקראה בשם "הטחנה החדשה". הבעלות על הטחנה במשך 5 דורות הייתה של ורהניקוב מאוטבוביצה. הטוחן האחרון ממשפחה זו היה Vojtěch Varhaník, שנפטר ב-6/10/1858.
עם הזמן נמכרה הטחנה לטוחן צ'יינק באואר ששכלל אותה והפעיל אותה עד שנת 1929, שנה הרת גורל. אז הוצאה תקנה שחייבה את הטחנות לעבור לעבוד על מנועי קיטור, לבאואר, שאהב לשתות ובזבז את כל הונו בפאב המקומי, לא היו המשאבים הכספיים לעשות זאת ולבסוף חתכו לו את גלגל הטחינה כדי לעצור את הטחנה. בנוסף, המשבר הכלכלי העולמי, שהחל בשנת 1929, לא עזר לכל זה ולבסוף הפכה הטחנה לחווה.
בעמק כולו היו כ-40 טחנות.
והפינה היהודית, במהלך מלחמת העולם השנייה החביאה משפחת באואר ילד יהודי קטן בן ארבע, יירז'י וולף מליחוצב (Jiřího Volfa z Lichocevse).
בשנת 1948 החרימו הקומוניסטים את השדות והאדמות הסמוכות השייכות לטחנה ולאחר מות הזוג בואר, הטחנה מתדרדרת.
בשנת 1960 מגלה את המקום פסל בשם מירוסלב יירווה, הוא מתלהב מהסביבה ומחליט להקים במקום "בית ספר לפיסול סביבתי", מצטרפים אליו ציירים ואמנים אחרים ונוצר חיבור הרמוני של פסלים, מים וגינה. ולבסוף המקום הופך לבית ספר לפיסול.
הקומוניסטים לא התלהבו, והיו מלחמות רבות, אולם יירווה לא וויתר והמשיך לטפח את המקום. לאחר מותו אשתו המשיכה לטפח את המקום עם בעלה החדש, איך לא, גם הוא פסל…
נקיף את הטחנה ונגיע לגשר הרכבת הגבוה, בנוי האבן.
בעמק הציורי של נחל זקולנסקי גשר אבן בעל שתי קשתות. נבנה בשנים 1872 – 1875 על ידי עובדים איטלקים שחיו בטחנה החדשה. ועליו קו מסילה אחד מפראג לקראלופי.
אגב, המילה ויאדוקט מורכבת מהמילים הלטיניות "דרך"/"נתיב" ו"דוקו" – הובלה, אולם אין זו מילה רומית קדומה אלא מילה שנוצרה באופן מלאכותי באנגלית בראשית המאה ה -19, לפי דוגמא של המילה הלטינית אקווה-דוקט "מוביל מים" והגיע לצ'כית דרך הגרמנית.
בשלב מסויים נלך ממש ליד מסילת הרכבת, שימו לב שאחרי שנתנתק מהמסילה, נמשיך כ-300 מטר ותהיה פניה שמאלה למסלול הירוק (Podholí – rozc) – לא לפספס!!
המסלול יוביל אותנו מתחת למסילת הרכבת ומיד אחרי שחצינו תהיה עליה – לא קשה – למעקף שיוריד אותנו בהמשך שוב לצד הרכבת.
כעת ההליכה תהיה בשטח מיוער עד שנגיע לחוות הסוסים בכפר ליבוחוביצ'קי (Libochovičky), בקצה החווה, השביל הירוק ממשיך, אבל אנחנו נעשה פניה חדה שמאלה אל השביל הכחול שיעלה אותנו אל השדות שמעל טירת אוקורז'. באביב השדות פורחים בפריחה סגולה שנראית כאילו אלו הם שדות לוונדר, אבל לא כך הוא.
מדובר בצמח בשם פאציליה, או בעברית "דיבשה" לרוב זורעים אותו לנוי או למספוא, אבל לפרח הזה יש חשיבות גדולה כיום, הוא מושך אליו דבורים.
הפרחים מייצרים כמות גדולה של צוף, המכיל עד 40% סוכרים, ולכן הצמחים נזרעים לעתים בשדה הסמוך לכוורות, יש לו זמן פריחה ארוך ואטרקטיביות לדבורים ופרפרים.
יתרון נוסף, הצמח "פותח את האדמה" ומדשן אותה, ולכן נוהגים לזרוע אותו בין גידולים.
המשך השביל יחזיר אותנו את הטירה.

ניתן כמובן לעשות את הסיור דרכנו עם הסעה והדרכה – לפרטים – offer@dnd-logix.com